הדגמה · לפני בדיקת עובדות
נדל"ן בישראלחיריה: איך הר אשפה הפך לפארק
ההר שראו מכביש 4 והריחו מקילומטרים הוא היום אחד הפארקים הגדולים במרכז. הדרך לשם עברה דרך גז, מים ושכבות של אדמה.

בכתבה
ההר שכולם הכירו מהחלון
מי שנסע בכביש 4 ליד אור יהודה בשנות השמונים והתשעים זוכר את ההר. גבעה גבוהה ושטוחה, עם משאיות שעולות עליה כל היום, ציפורים שמסתובבות מעליה, ובימים מסוימים ריח שהגיע עד השכונות הקרובות.
זו הייתה חיריה, אתר ההטמנה שאליו הגיעה האשפה של ערי גוש דן במשך עשרות שנים. ההר לא היה גבעה טבעית. הוא נבנה, שכבה אחרי שכבה, מכל מה שתושבי המרכז זרקו לפח.
למה הר של אשפה הוא בעיה
אשפה שנקברת לא פשוט נעלמת. החומר האורגני בתוכה, שאריות אוכל ונייר, מתפרק בלי אוויר ומייצר גזים. העיקרי שבהם הוא מתאן, גז שיכול להישרף ושתורם להתחממות. גזים אחרים שנוצרים בתהליך הם אלה שאחראים לריח.
בעיה שנייה היא מים. גשם שמחלחל דרך הר של אשפה סוחף איתו חומרים, ונוצר נוזל מזוהם שיכול להגיע לקרקע ולמי התהום. ובעיה שלישית היא יציבות: הר כזה שוקע וזז לאורך שנים, כי מה שבתוכו ממשיך להתפרק.
כל זה אומר שאי אפשר פשוט לסגור את השער, לשתול עשב ולפתוח פארק.
וזה גם מסביר למה אתרי הטמנה ישנים מפחידים את השכנים שלהם. גם שנים אחרי שמפסיקים להביא אליהם אשפה, הם ממשיכים לחיות: לשקוע, לפלוט גז ולהזיז מים. שיקום אמיתי הוא לא אירוע חד פעמי אלא טיפול שנמשך, עם מדידות ובדיקות לאורך זמן.
מה עושים להר כדי שיהיה אפשר לטייל עליו
אחרי שחיריה נסגרה להטמנה בסוף שנות התשעים, התחיל תהליך ארוך של שיקום. העקרונות שלו פשוטים יחסית להבנה, גם אם הביצוע מסובך:
- לאסוף את הגז. בתוך ההר מונחת רשת של צינורות ובארות ששואבת את הגז. במקום שיתפזר לאוויר, הוא נאסף ומנוצל.
- לאטום מלמעלה. את פני ההר מכסים בשכבות, כדי שמי גשם לא יחלחלו פנימה ושהגז לא ייצא החוצה.
- לייצב את המדרונות. משנים את הצורה של ההר כך שהשיפועים יהיו בטוחים, ומתכננים ניקוז שמוביל את המים הצידה.
- לכסות באדמה ולשתול. רק בסוף מגיעה האדמה, ועליה צמחייה שמתאימה לשורשים רדודים ולמקום שממשיך לשקוע לאט.
דוגמה שעוזרת להבין: זה דומה לסגירה של פצע. לא מכסים אותו מיד בתחבושת יפה. קודם מנקים, אחר כך אוטמים, ורק בסוף מכסים.
פארק סביב ההר
השיקום של ההר הוא רק חלק מהסיפור. סביבו מתוכנן ונבנה פארק אריאל שרון, שטח פתוח גדול בין הערים של גוש דן, באזור שבו זורם נחל איילון. הרעיון הוא להפוך שטח שהיה החצר האחורית של המטרופולין לריאה ירוקה שלו.
לפארק יש גם תפקיד פחות מוכר: בשטח פתוח גדול ליד נחל יש מקום לאגם ולשטחים שיכולים לקלוט מי שיטפונות בחורף, במקום שהמים יציפו כבישים ושכונות. כך פארק הוא גם תשתית.
פארק בגודל כזה לא נבנה בבת אחת. הוא נפתח בשלבים, אזור אחרי אזור, ולכן מי שביקר בו לפני כמה שנים ומי שמבקר בו היום לא בהכרח ראו את אותו מקום. כדאי לבדוק מה פתוח לפני שמגיעים, ולחשוב עליו כעל פרויקט שעדיין מתפתח.
האשפה לא נעלמה, היא שינתה מקום
היום באתר חיריה פועלים מתקנים לטיפול בפסולת: מיון, מיחזור וטיפול בפסולת אורגנית. האשפה של גוש דן לא מוטמנת שם יותר, אבל חלק ממנה עדיין עובר שם. המקום שבו קברו אשפה הפך למקום שבו מטפלים בה.
יש באתר גם תערוכות ופעילויות חינוכיות על מיחזור. אפשר לבקר, ללמוד ולראות איך נראית הדרך של בקבוק מהפח הכתום ועד מוצר חדש.
מה זה אומר על הערים שלנו
הסיפור של חיריה הוא סיפור על איך עיר רואה את עצמה. במשך שנים היה ברור שהאשפה צריכה ללכת למקום רחוק, ושהמקום הזה הוא בעיה של מישהו אחר. כשהערים גדלו, המקום הרחוק הפך לאמצע.
לשכונות שמסביב השינוי הזה משמעותי: מגרש שפעם פנה להר אשפה פונה היום לפארק. וזו גם תזכורת למי שבוחר שכונה: מה שנמצא היום ליד הבית לא בהכרח יישאר שם. את מה שמתוכנן לשטח הפתוח שליד הבית בודקים בתכניות, לא בניחוש.
שאלות שחוזרות
מתי נסגרה חיריה להטמנת אשפה?
בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. מאז לא מטמינים בה אשפה חדשה, ובאתר פועלים מתקנים למיון ולמיחזור של פסולת.
האם אפשר לטייל על ההר עצמו?
ההר עבר שיקום כדי שאפשר יהיה לפתוח אותו לציבור, וחלקים ממנו ומהפארק שסביבו פתוחים למבקרים. את שעות הפתיחה ואת המסלולים הפתוחים בודקים באתר של הפארק לפני שמגיעים.
למה היה ריח רע מחיריה?
אשפה אורגנית שנקברת בלי אוויר מתפרקת ומייצרת גזים, בעיקר מתאן, וגזים עם ריח חזק. חלק מהשיקום היה לאסוף את הגזים האלה בצינורות במקום שיתפזרו לאוויר.
מקורות
- פארק אריאל שרון, פארק אריאל שרון
- איגוד ערים דן לתברואה, איגוד ערים דן לתברואה
- המשרד להגנת הסביבה, המשרד להגנת הסביבה
הכתבה נבדקה ואושרה על ידי מערכת נדלן בקלות לפני הפרסום. המידע כללי ואינו ייעוץ משפטי או פיננסי.



